אובדן של הורה
ילד או נער המאבד את אחד מהוריו עובר את האבדן הקשה ביותר שניתן להעלות על הדעת. הילד זקוק להוריו הן מבחינה פיזית, להשרדותו, והן, בעיקר, מבחינה רגשית. הוא קשור אליהם ואוהב אותם וגודל על ידם, ועם פטירת מי מהוריו הוא חווה טלטלה רגשית קשה ביותר, אשר השלכותיה הנפשיות ילוו אותו לכל אורך חייו.
לעיתים מותו של ההורה מגיע לאחר התמודדות עם מחלה קשה, ממושכת או קצרה, ואז הילד נאלץ להתמודד גם עם היותו של ההורה חולה ובתפקוד נמוך וגם עם הדאגה הנלווית למחלה, ולעיתים המוות מגיע באופן פתאומי, כמו במקרה של תאונה או של התקף לב למשל. כאשר ההורה חולה זמן ממושך הדבר עשוי לאפשר לילד תהליך של הכנה ופרידה מההורה, אולם לא תמיד המצב הוא כזה, ולעיתים בני המשפחה מחזיקים בתקווה להחלמה עד הרגע האחרון ממש, ולא נערכים רגשית לאפשרות של מוות.
לאחר מותו של ההורה הילד נותר עם חסר קשה של אחת הדמויות המשמעותיות ביותר בחייו. הילד נאלץ להמשיך ולגדול עכשיו ללא הדמות אליה היה כה קשור, ואשר טיפלה בו ודאגה לצרכיו ועיצבה חלק נכבד ממי שהוא.
בדרך כלל לוקח זמן להפנים את עובדת המוות ואת העובדה שההורה לא ישוב. ההשהייה שבהכחשת המצב מאפשרת לילד מעין פסק זמן לאסוף את עצמו, לגייס כוחות, ובהדרגה להחליף את ההכחשה במנגנוני הגנה פחות קיצוניים, שיאפשרו בהמשך הבנה וקבלה של המצב, גם אם בצורה חלקית. אולם לפני כן יגיע בדרך כלל שלב של זעם, כעס ושנאה על עובדת המוות, ולעיתים על ההורה שנפטר או על ההורה שנותר בחיים, או על העולם האכזר בכללותו.
ההתמודדות עם אובדנו של ההורה הינה התמודדות מתמשכת. ההורה חסר כל רגע, וגם לאחר שעבר זמן רב מאז פטירתו.
כיצד מסייע הטיפול להתמודדות עם אובדנו של ההורה
בטיפול הילד המתמודד עם האבל והאובדן, מקבל מקום להביע את כל רגשותיו - הכאב, החסר, הגעגוע והכמיהה, הזעם על שקרה, הדכאון וגם ההשלמה והקבלה. ניתן מרחב לעבד את הקשר עם ההורה שנפטר, להפרד ממנו ולהביע כלפיו רגשות. לעיתים בטיפול בילד שאיבד את אחד מהוריו הקשר עם המטפל נעשה משמעותי באופן מיוחד, כאשר המטפל מספק עבור הילד פונקציות רגשיות שבעבר סיפק ההורה שנפטר. לא פעם הילד אינו מביע באופן מילולי מפורש את רגשותיו ואינו מסוגל לדבר ישירות על הנושא הכל כך כואב, אולם דרך משחקו הסימבולי, יצירותיו והקשר שהוא יוצר עם המטפלת, התוכן הקשה מקבל מקום ועיבוד. כל אלה מסייעים לילד להרגיש מוכל ומובן, ולשפר את חוויתו הרגשית ואת תיפקודו.
אמחיש את תרומתו של הטיפול באמצעות דוגמא מהקליניקה:
אלינור היתה בת 12.5 כאשר הגיעה אליי לטיפול, לאחר שאמה נפטרה אחרי התמודדות עם מחלה קשה. בשלבים הראשונים של הטיפול אלינור הביעה תכנים הקשורים לכעסה על אביה שהזניח אותה, לקשיי ההסתגלות למקום המגורים ולמשפחה החדשה שאצלה גרה, לתכנים חברתיים ועוד. היא לא היתה מסוגלת לדבר על מותה של אמה ועל רגשותיה כלפיה, ולא לחצתי עליה לעשות זאת, מתוך הבנה שהיא לא בשלה לכך, ושהדבר יקרה בזמן שלה.
לאחר תקופה ממושכת למדי, ולאחר שאלינור עיבדה תכנים חשובים רבים בטיפול, היא הרגישה אמון רב בי ובמרחב הטיפולי, התחזקה מאד מבחינה רגשית, והיתה בשלה להתחיל ולעבד את אובדנה של אמה. היא החלה לדבר על אמה, על אהבתה אליה, על געגועיה אליה, ובהמשך - גם על כעסה על כך שנטשה אותה. דיברנו על מחלתה של האם, ואפילו על חששה של אלינור שתלקה בכך גם היא. היא החלה לשתף אותי בתקופה שקדמה למותה של האם, מה חוותה כילדה קטנה ומה הרגישה, וביחסיהם של הוריה. נעזרנו בפסיכודרמה על מנת לאפשר לאלינור ל"שוחח" עם אמה ולספר לה מה היא מרגישה כלפיה, לשאול אותה שאלות וגם לקבל תשובות ופידבק מהאם, שאותה גילמה אלינור בחילופי התפקידים.
העבודה הטיפולית איפשרה לאלינור להיפרד מאמה ממקום מעובד ושלם יותר, לתת מקום לכל רגשותיה, ולהגיע לקבלה ולהשלמה. הדבר איפשר לה המשך התפתחות בריאה והגעה להישגים מרשימים.
