מוות של הורה
נער המאבד את אחד מהוריו עובר את האבדן הקשה ביותר שניתן להעלות על הדעת. הנער זקוק להוריו הן מבחינה פיזית, והן, בעיקר, מבחינה רגשית. הוא קשור אליהם ואוהב אותם, ועם פטירת מי מהוריו הוא חווה טלטלה רגשית קשה ביותר, אשר השלכותיה הנפשיות ילוו אותו לכל אורך חייו.
לעיתים מותו של ההורה מגיע לאחר התמודדות עם מחלה קשה, ממושכת או קצרה, ואז הנער נאלץ להתמודד גם עם היותו של ההורה חולה ובתפקוד נמוך וגם עם הדאגה הנלווית למחלה, ולעיתים המוות מגיע באופן פתאומי, כמו במקרה של תאונה או של התקף לב למשל.
כאשר ההורה חולה זמן ממושך, הדבר עשוי לאפשר לנער תהליך של הכנה ופרידה מההורה, אולם לא תמיד המצב הוא כזה, ולעיתים בני המשפחה מחזיקים בתקווה להחלמה עד הרגע האחרון ממש, ולא נערכים רגשית לאפשרות של מוות.
לאחר מותו של ההורה, הנער נותר עם חסר קשה של אחת הדמויות המשמעותיות ביותר בחייו. הוא נאלץ להמשיך ולגדול עכשיו ללא הדמות המשמעותית כל כך אליה היה כה קשור, ואשר טיפלה בו, דאגה לצרכיו הפיזיים והרגשיים, ועיצבה חלק נכבד ממי שהוא.
בדרך כלל לוקח זמן להפנים את עובדת המוות ואת העובדה שההורה לא ישוב. ההשהייה שבהכחשת המצב מאפשרת לנער מעין פסק זמן לאסוף את עצמו, לגייס כוחות, ובהדרגה להחליף את ההכחשה במנגנוני הגנה פחות קיצוניים, שיאפשרו בהמשך הבנה וקבלה של המצב, גם אם בצורה חלקית. אולם לפני כן יגיע בדרך כלל שלב של זעם, כעס ושנאה על עובדת המוות, ולעיתים על ההורה שנפטר או על ההורה שנותר בחיים, או על העולם האכזר בכללותו.
ההתמודדות עם אובדנו של ההורה הינה התמודדות מתמשכת. ההורה חסר כל רגע, וגם לאחר שעבר זמן רב מאז פטירתו.
כיצד מסייע הטיפול להתמודדות עם מוות של הורה?
בטיפול הנער יקבל מקום מכיל ורואה להביע את כל קשת הרגשות העולים בעקבות פטירתו של ההורה. רגשות אלה עשויים להכיל ערבוביה של אהבה, כמיהה וגעגוע, יחד עם כעס וחוויה של נטישה. כמו כן יתאפשר לנער להפרד באופן עמוק מההורה, ולעבד באופן מתמשך את חווית האובדן והאבל.
אמחיש את הדברים באמצעות דוגמא מהקליניקה:
שירה הגיעה לטיפולי בהיותה בת 15, לאחר שאמה האהובה חלתה במחלה קשה ונפטרה לאחר כחצי שנה של התמודדות קשה עם מצבה הרפואי, שהדרדר במהירות. הטיפול החל כחודשיים לאחר פטירתה של האם, ודומה היה ששירה עדיין אינה מצליחה להפנים את העובדה שאמה לא תשוב. לעיתים היתה מדברת על אמה בזמן הווה, כאילו האם עדיין חיה. היא היתה עצובה ועצבנית, תפקודה הלימודי ירד וקשריה החברתיים היו מלווים במריבות רבות עם חברותיה, לגביהן הרגישה שאינן מבינות אותה.
בתחילת הטיפול שירה התקשתה לדבר על אמה, והביאה לטיפול עיסוק בנושאים חברתיים ולימודיים בעיקר. לאחר שחוותה ממני אמפתיה רבה, ונוכחה כי אני שם עבורה, רואה אותה ומקבלת אותה כפי שהיא, הרגישה בטוחה מספיק להביא את הנושא הכואב ביותר שבער בה, מותה של אמה והחסר העצום שהרגישה.
בטיפול שירה קיבלה מקום להביע את כל רגשותיה. באמצעות פסיכודרמה, בתרגילים של חילוף תפקידים, היא ניהלה שיחות עם אמה, בהם סיפרה לה מה עובר עליה, כמה היא מתגעגעת אליה, כמה היא כועסת על לכתה בטרם עת, והעלתה אף רגשות של אשמה שהתעוררו בה. רגשות האשמה עלו סביב העובדה שבשנים האחרונות היו לא מעט חיכוכים בין שירה לבין אמה, חיכוכים אופייניים לגיל ההתבגרות, אולם שירה הרגישה שאולי חיכוכים אלה גרמו למחלתה של האם, ושאולי האם אינה יודעת כמה שירה אוהבת אותה.
השיחות שניהלה עם אמה באמצעות פסיכודרמה אפשרו לשירה להבין שהאם ידעה כי היא אוהבת אותה למרות המריבות ביניהן, ושהיא אינה אשמה במות אמה ואינה אחראית למצבה הרפואי. היכולת להביע כלפי האם הן כעס על כך שנטשה אותה והן אהבה, געגוע, עצב וכמיהה לחזרתה לחייה, היוו אלמנטים מרפאים אשר עזרו לשירה לעבד את האובדן הקשה. במקביל, הקשר האמיץ שנרקם בינינו סיפק לשירה צרכים רגשיים רבים ועמוקים, והיא הרגישה נראית, משמעותית ואהובה.
במקביל לפגישות עם שירה נפגשתי עם אביה, והנחיתי אותו כיצד להכיל את שירה, ולהבין גם את כעסה עליו, בהיותו ההורה שנותר בחיים. כמו כן באמצעות הפגישות האב עצמו החל לעבד את המוות של אשתו, ובהמשך הבין כי הוא יוכל להיעזר בטיפול עבור עצמו, ופנה לטיפול.
בסיומו של הטיפול שירה הרגישה מחוזקת, בתחושה שהיא נראית ומובנת בעולם. כעסה על העולם פחת באופן ניכר. מצבה הלימודי השתפר מאד וכך גם יחסיה החברתיים. היא יצרה חברות קרובה עם שתי חברות אשר אותן הצליחה לשתף ברגשותיה והרגישה שהן שם בשבילה גם בעתות מצוקה. יחד עם העצב על מות אמה, הצליחה להרגיש גם שמחה, הנאה ותחושת משמעות. היא הדריכה בתנועת נוער ואהבה את חניכותיה ואת תחושת המשמעות שקיבלה מחווית ההדרכה.
